אילמות סלקטיבית אצל ילדים (Selective Mutism) הינה תוצר של הפרעת חרדה. המאפיין העיקרי והבולט ביותר לעין הוא חוסר מסוגלות לדבר בסיטואציות ספציפיות, לרוב בגן או בכיתה, בעוד שעם בני המשפחה הגרעינית הילד או הילדה מדברים באופן שוטף. האילמות הסלקטיבית מופיעה בגיל צעיר, וללא טיפול מתאים עלולה להישאר לאורך כל תקופת הילדות ואפילו הבגרות, ואף להחמיר. על-מנת לטפל בהצלחה בתופעת אילמות סלקטיבית אצל ילדים נדרשת רמת אמון גבוהה מאוד מצד הילד או הילדה. בהתאם התהליך הטיפולי מחייב סבלנות רבה, וחשוב לי להבהיר זאת מראש. יחד עם זאת, עבודה מדויקת, בשילוב ההורים והצוות החינוכי, מצליחה לפוגג את החרדה ולאפשר לילדים ליהנות מתקשורת מלאה בכל מצב.
כיצד מוגדרת אילמות סלקטיבית אצל ילדים?
ה-DSM 5 – ספר האבחנות הפסיכיאטריות המסווג את כל ההפרעות הנפשיות, ואשר נחשב כמקור סמכות בתחום – מציע 5 קריטריונים לאבחון אילמות סלקטיבית אצל ילדים (ובעצם בכל גיל):
1. כישלון לדבר במקרים שבהם ישנו רף ציפיות ממשי, לצד יכולת דיבור במצבים אחרים.
2. כישלון מתמשך: כישלון חד-פעמי לא בהכרח מעיד על אילמות סלקטיבית, אבל אם ההפרעה נמשכת למעלה מחודש, מדובר בהפרעת חרדה (לרוב, החודש הראשון בבית ספר או בגן ילדים לא יילקח בחשבון).
3. פגיעה בתפקוד: מרכיב מהותי נוסף בהפרעת החרדה הזו הוא הפגיעה באינטראקציות החברתיות ובהישגים הלימודיים.
4. היעדר הפרעות אחרות: יש לשלול מקורות אחרים להפרעות בתקשורת ובפרט אוטיזם.
5. שליטה בשפה וידע רלוונטי: חשוב לוודא שעצירת הדיבור אינה תוצר של חוסר ידע מתאים או של חוסר יכולת להתבטא באופן חופשי בשפה הרלוונטית.
עוד כדאי לדעת שבעבר התופעה כונתה אילמות אלקטיבית, עקב האמונה שהילד או הילדה שותקים מפני שזהו הרצון שלהם. כיום כבר ברור שלילדים אין שליטה על כך, ועל כן השם הוא אילמות סלקטיבית ורצוי כמובן לטפל בכך, ובהקדם.
הסימפטומים העיקריים של אילמות סלקטיבית
אילמות סלקטיבית עלולה להופיע בגילאים צעירים מאוד, החל מגיל 3. ללא טיפול הפרעת החרדה המתסכלת עלולה להישאר גם בגילאים מבוגרים יותר. על-פי מחקרים שונים השכיחות שלה באוכלוסייה היא בין חצי אחוז לאחוז.
שימו לב: יש לא מעט ילדים שמדברים עם ההורים שלהם באופן חופשי אבל מתביישים בנוכחות זרים, או אפילו סבא וסבתא. זוהי כמובן לא אילמות סלקטיבית. אילמות סלקטיבית הינה הימנעות מוחלטת מדיבור בסיטואציות ספציפיות, כאמור בעיקר במסגרות חינוכיות ועם אנשים שהילד או הילדה לא מכירים.
למעשה, בחלק מהמקרים הילדים נראים קפואים לגמרי. בהתאם סימפטומים אפשריים נוספים הם קושי ליצור קשר עין, הבעת פנים אטומה ותנועה מועטה. כל אלה מקשים באופן טבעי על הטיפול, אבל מהניסיון שלי ניתן להתגבר על המכשולים ולחולל את השינוי הרצוי.
הפן הרגשי של אילמות סלקטיבית אצל הילד או הילדה
השתיקה והקיפאון הם האופן שבו באה לידי ביטוי אילמות סלקטיבית. גם בתוכם פנימה חווים הילדים קושי של ממש. התחושות הן של חוסר אונים, תסכול עצום ובדידות. כל אלה עלולים לייצר זעם, שכמובן לא מתפרץ מחוץ לבית אבל כן עלול להופיע לעיתים קרובות עם ההורים (או האחים).
התנהגויות אחרות שמאפיינות ילדים עם אילמות סלקטיבית הן כוחניות (שנובעת גם היא מהתסכול), ופרפקציוניזם, לרבות בררנות באוכל והיצמדות ללבוש ספציפי.
מדוע נוצרת אילמות סלקטיבית?
החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי מקורות האילמות הסלקטיבית אצל ילדים. למעשה, אין גורם ברור שאפשר להצביע עליו כסיבה לשתיקה המוחלטת במצבים מסוימים. בחלק מהמקרים ההורים משחזרים חרדת פרידה קיצונית בגיל מוקדם וחרדה מזרים (גם כן יותר מהרגיל). לעיתים שינוי משמעותי בחיים כמו הגירה למדינה שבה השפה המדוברת שונה מזו שהילד מכיר ומדבר בה עם ההורים, אבל כמובן שלא כל הגירה בגיל צעיר מובילה לאילמות סלקטיבית. כמו כן אין אינדיקציות מחקריות לכך שהשתיקה נוצרה בהשפעת טראומות עבר או הזנחה.
איך מטפלים בזה?
אילמות סלקטיבית היא כאמור אתגר מורכב לכל מטפלת, אבל בהחלט לא משימה בלתי אפשרית.
המפתח להצלחת התהליך הוא בניית אמון. ילד שלא מסוגל לדבר בנוכחות זרים מן הסתם מתקשה לסמוך על מטפלת שזה עתה הכיר, וסביר להניח שברגעים הראשונים בקליניקה רמת החרדה תהיה גבוהה. לכן, בניית האמון חייבת להתבצע באופן הדרגתי, לעיתים איטי, אבל תוך הצבת יסודות איתנים ובהתאם כאלה שאפשר לבסס עליהם תהליך טיפולי מועיל.
אני מבססת אמון עם ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית באמצעות משחקים שהם אוהבים ומתאימים לגילם. בשלב הבא, כשרמת החרדה פוחתת ורמת האמון עולה, אני מתחילה לעבוד עם הילד או הילדה על חיזוק הביטחון העצמי. לשם כך ישנם תרגילים ייעודיים, ואפקטיביים מאוד. כשמפלס הביטחון העצמי גבוה מספיק, הילדים מאמינים ביכולות שלהם, מזהים את החוזקות שלהם, ומבינים שהם יכולים להגיע להישגים. לאט לאט סף החרדה יורד והילד מרגיש בטוח יותר להביע את עצמו בסיטואציות שונות.
שיתוף פעולה מלא של ההורים והצוות החינוכי
טיפול באילמות סלקטיבית אצל ילדים הוא תהליך שבנוי על צעדים קטנים, אפילו קטנטנים. לכן, כבר בתחילת הדרך אני מתאמת ציפיות מול ההורים, על-מנת שיהיה ברור לחלוטין שנדרשת סבלנות רבה – וגם שהתמדה מובילה למציאות חיים חדשה וכמובן טובה הרבה יותר.
באופן כללי ההורים הם חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי, וכך גם הצוות החינוכי. אני מדריכה את ההורים ומציידת אותם בכלים מתאימים, ומנחה את הצוות החינוכי כיצד לנהוג על מנת לקדם את הילדה או הילד.
כשכולם נרתמים לעזרת הילד או הילדה, האילמות הסלקטיבית נעלמת. מעבר לכך, הדימוי העצמי משתפר פלאים ובאופן כללי הילדים יכולים ליהנות מכל מה שהחיים יכולים להציע להם.
